'לא נשכח ולא נסלח' האם זה באמת הדרך או שיש דרך אחרת?
האם אי פעם מישהו פגע בך כל כך עמוק, שחשבת שלעולם לא תוכלי לסלוח? האם המחשבה על אותו אדם עדיין גורמת לך לכעס או כאב? אם כן, את לא לבד. בואי נדבר על הכוח המדהים של הסליחה ולמה היא חשובה יותר ממה שאת חושבת.
יש ביטוי מאוד חזק שחוזר על עצמו בימים אלו: "לא נשכח ולא נסלח" ואני תהיתי האם זאת באמת הדרך? האם לשמור טינות תורם לנו? בקולקטיביות או כפרט. האם לא קיים כאן בלבול קטן בזה שאם סולחים אז שוכחים?
הגעתי למסקנה אחת ואת לא חייבת לאהוב אותה, להתחבר אליה ב-100% או בכלל ליישם אותה.
מטרת הפוסט כאן היא לא כדי "לשכנע אותך" לשנות את דעתך. קודם כל זה יהיה מעצבן, ושנית לכל אחד ואחת יש את מה שנכון לה בזמן ובתקופה שהיא אך ורק שלה.
ובכל זאת... מזמינה אותך לקרוא עד הסוף. הפעם תהני איך הזהרתי לחגור שום חגורה, פשוט לזרום בקצף המילים והמשפטים.
האם לשמור טינה זאת הדרך?
תכלס, להחזיק טינה זה כמו לשתות רעל ולצפות שהאדם השני ימות. נשמע הגיוני? לא ממש.
המוח שלנו נכנס למצב של לחץ מתמיד כשאנחנו שומרות טינה. זה כאילו יש לך אזעקה שלא מפסיקה לצפצף בראש. מכירה את התחושה הזאת? זה יכול להוביל לחרדה, דיכאון, ואפילו לבעיות זיכרון. פאק, כאילו אין לנו מספיק על הראש, נכון?
אה, והגוף? הוא תמיד משלם את המחיר. טינה יכולה לגרום ללחץ דם גבוה (כאילו החיים לא מספיק מלחיצים), כאבי ראש (כי מי צריכה עוד כאב ראש?), בעיות שינה (כי מי צריכה שינה טובה בלילה, נכון?), ואפילו להחליש את מערכת החיסון (היי, קורונה, מישהו?).
וזה לא נגמר רק בהשפעות הפיזיות. כשאנחנו מחזיקות בטינה, אנחנו מפסידות. מפסידות זמן, אנרגיה, ושמחת חיים. בזמן שאנחנו עסוקות בלשמור כעס ומרירות, אנחנו מפספסות הזדמנויות לגדול, ללמוד, ולהתקדם בחיים שלנו.
הטינה הזאת? היא כמו מזוודה כבדה שאת סוחבת איתך לכל מקום. היא מאטה אותך, מעייפת אותך, ובסוף - היא רק פוגעת בך.
אז מה, אני אומרת שצריך פשוט "לשכוח" או "לסלוח" על הכל? ממש לא! כי יש מצבים, אירועים, ומציאות שקשה לתפוס את גודל הכאב, בגידה ועוד… אבל יש דרך אחרת, דרך שתשחרר אותך במקום לכלוא אותך.
רוצה לדעת מהי הדרך הזאת? המשיכי לקרוא, כי בחלק הבא אנחנו הולכות לדבר על מה זה באמת אומר לסלוח, ולמה זה לא בהכרח מה שאת חושבת.
לסלוח מה?
סליחה. מילה קטנה, אבל טעונה כל כך.
מה זה בכלל אומר לסלוח? זה לא אומר שאת מסכימה עם מה שקרה. זה לא אומר שאת שוכחת. וזה בטח לא אומר שאת נותנת למישהו אישור לפגוע בך שוב.
אז מה כן? לסלוח זה להחליט שאת לא נותנת לכאב מהעבר להמשיך ולשלוט בך. זה כמו לשחרר את הידיים שלך מהמזוודה הכבדה הזאת שדיברנו עליה קודם.
אבל בואי, אני יודעת מה את חושבת - "זה נשמע נחמד, אבל זה ממש לא פשוט". ואת יודעת מה? את צודקת לגמרי.
לסלוח זה קשה. זה מפחיד. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מוותרות על חלק מעצמנו. ואולי הכי קשה - זה מרגיש כאילו אנחנו נותנות למישהו שפגע בנו לנצח.
אבל תחשבי על זה רגע - כשאת לא סולחת, מי באמת מפסידה? את. את זאת שממשיכה לסחוב את הכאב, את הכעס, את המרירות.
אז מה יכול לקרות כשאת סולחת? שחרור! כאילו הורדת משא כבד מהכתפיים. שליטה, את לוקחת את המושכות לידיים שלך. שלווה, להתעורר בבוקר בלי הכעס הזה שמכרסם בך. אנרגיה, כל מה שהשקעת בלשמור טינה? עכשיו זה שלך. ויחסים טובים יותר, לא רק עם מי שפגע בך, אלא עם כולם סביבך.
אבל רגע, אני יודעת מה את חושבת עכשיו - "זה נשמע נהדר, אבל איך עושים את זה?"
את כבר יודעת שאני לא משאירה אותך בלי פעולה או משהו משעי ופרקטי. תמשיכי עוד טיפה לקרוא ותוכלי כדי לגלות איך תוכלי להתחיל תהליך סליחה.
לסלוח אינו אומר לשכוח
בואי נדבר על המיתוס הגדול הזה - שסליחה זה שכחה. ספוילר: זה ממש לא נכון!
תחשבי על זה ככה: סליחה זה כמו להחליף את הסוללה בשלט של הטלוויזיה. את עדיין זוכרת שהסוללה הישנה נגמרה, אבל עכשיו יש לך משהו חדש שעובד.
לסלוח זה להחליט שאת לא נותנת לאירוע מהעבר לשלוט בך יותר. זה לא אומר שאת מוחקת אותו מהזיכרון. פאק, לפעמים הזיכרונות האלה הם שיעורים חשובים!
אז איך עושים את זה? איך סולחים בלי לשכוח?
קודם כל, תכירי בכאב. אל תנסי להעמיד פנים שזה לא קרה או שזה לא כאב.
תביני שסליחה זה תהליך. זה לא קורה ביום אחד, וזה בסדר גמור.
תפרידי בין האדם למעשה. אפשר לא לאהוב את מה שקרה, אבל עדיין להבין שאנשים הם מורכבים.
תשתמשי בזיכרון כמצפן, לא כמשא. במקום לסחוב את הכאב, תשתמשי בו כדי לדעת מה את רוצה (ומה לא) בעתיד.
ואת יודעת מה? יש לנו דוגמאות מדהימות לזה בהיסטוריה!
תחשבי על נלסון מנדלה. הבנאדם ישב 27 שנים בכלא, ועדיין בחר לסלוח. הוא לא שכח מה קרה, אבל הוא השתמש בזה כדי לבנות עתיד טוב יותר.
או קחי את הדלאי לאמה. הוא וקהילתו גורשו מטיבט, אבל הוא עדיין מדבר על חמלה וסליחה. הוא לא שוכח את ההיסטוריה, אבל הוא לא נותן לה להגדיר את העתיד.
ואם את רוצה משהו יותר קרוב לבית - תחשבי על הפעם האחרונה שרבת עם חברה טובה. סלחת לה? סביר להניח שכן. האם שכחת מה קרה? כנראה שלא. אבל בחרת להמשיך הלאה, נכון?
זה בדיוק העניין. סליחה זה לא למחוק את העבר. זה לבחור איך את רוצה שהעתיד ייראה.
אז מה את אומרת? מוכנה לנסות?
מה תוכלי לעשות עבורך עצמך
טוב אז איך הופכות את כל זה למשהו מעשי?
הנה כמה טיפים שיעזרו לך להתחיל את מסע הסליחה שלך:
תכתבי מכתב - לאדם שפגע בך (אל תשלחי!) ואז לעצמך מהעתיד.
הכירו בערכה של סליחה וכיצד היא יכולה לשפר את חייך.
זהי מה צריך ריפוי ולמי את רוצה לסלוח.
הצטרפי לקבוצת תמיכה או פנה ליועץ.
הכירי ברגשות שלך לגבי הנזק שנגרם לך, הכירך כיצד הרגשות הללו משפיעים על ההתנהגות שלך, ופעלו לשחרר אותם.
בחרי לסלוח לאדם שפגע בך.
שחרר את השליטה והכוח שהיו לאדם ולמצב הפוגע בחייך.
חמלה ואנפטיה כבדי איפשה שאת נמצאת כרגע. אין רגע נכון או לא נכון ועוד פחות להכיח את עצמך לסלוח על המקום אלא לפחות להראות נכונות.
זכרי - זה בסדר אם זה לוקח זמן. את עושה משהו ענק, ואני גאה בך.
יאללה, תבחרי טיפ אחד ותתחילי היום. כי את שווה את השלווה הזאת. את שווה את החופש הזה.
סיכום:
אז הנה אנחנו, בסוף המסע הקטן הזה שלנו. דיברנו על הנזק שטינה יכולה לגרום, על מה זה באמת אומר לסלוח, ועל איך אפשר לעשות את זה בלי לשכוח.
העיקר הוא להבין שסליחה היא מתנה שאת נותנת לעצמך. זה לא אומר שמה שקרה היה בסדר, זה רק אומר שאת בוחרת לא לתת לזה לשלוט בחיים שלך יותר.
כשאת סולחת למישהו, זה כאילו את משחררת אסיר לחופשי רק כדי לגלות שהיית האסיר כל הזמן. סליחה היא ריפוי מצב הכאב בחייך.
אבל חשוב לי להגיד - אין דרך אחת נכונה לסלוח. מה שעובד בשבילי לא בהכרח יעבוד בשבילך, וזה לגמרי בסדר. הדרך שלך היא שלך, וזה מה שהופך אותה למיוחדת.
אז בפעם הבאה שאת מרגישה את הטינה הזאת מתגנבת, עצרי לרגע ושאלי את עצמך: מה אני באמת רוצה כאן? להחזיק בכאב או לשחרר אותו ולהתקדם?
כי בסופו של דבר, החיים קצרים מדי בשביל לסחוב מזוודות כבדות. אולי הגיע הזמן להניח אותן ולראות לאן את יכולה להגיע כשהידיים שלך חופשיות?
שתפי אותי מה את העדפת לעשות!
Kommentare