מסע הגיבורה שלי: איך אתגרי החיים הובילו לשינויים מהותיים אפשרו לי לחוות תהליך ריפוי עמוק ולהכיר את עצמי מחדש וטוב יותר...
היום, אני רוצה לשתף אותך קצת יותר על עצמי. בדרך כלל, אני כותבת ישירות אלייך, באמצעות גוף שני "את", מה שמביא לי נוחות וקלות בכתיבה. אבל היום, אני יוצאת מאזור הנוחות שלי וכותבת בגוף ראשון. למרות שכולנו אוהבים לדבר על עצמנו, פתאום חסרות לי מילים והשימוש ב"אני" מרגיש מאיים. עם זאת, אני מרגישה צורך להיפתח, להיות פגיעה ולשתף אותכן בסיפור שלי בצורה עמוקה יותר.
אני רוצה שתביני מה הוביל אותי להפוך לפסיכותרפיסטית, מנטורית ומנחת קבוצות. יש כבר פוסט היכרות שכותרתו "הקדמה - התעוזה ללבוש את עצמך", שמסביר את השיטה שפיתחתי, מה היא כוללת ואיך היא יכולה לתמוך בך ביצירת החיים שתמיד רצית לחיות. הכוונה שלי היום, היא שתחווי את מסע הריפוי שלי דרך עיניי אולי תפגשי את עצמך בדרך.
אז, בואי נצא לנסיעה הקצרה הזו ונראה לאן הכתיבה תיקח אותנו!
הדרך לשם: מילדות מאתגרת לחיפוש עצמי
בואי נתחיל מהתחלה: ילדותי הייתה סיפור של שברים. בת יחידה להורים שהתגרשו כשהייתי בת 5, מצאתי את עצמי בעין הסערה של כאוס משפחתי. אבא, מכור רב-תחומי, היה בית הסוהר. אמא אובחנה עם הפרעה דו-קוטבית. לאט לאט, הבית שאמור היה להיות מבצר הפך למגרש מוקשים רגשי.
כשהרווחה התערבה, התחיל מסע חדש - בתי אומנה, פנימיות לילדים בסיכון. הייתי ילדה שחיפשה בית בעולם.
בגיל 16, קיבלתי החלטה נועזת, חזרתי הביתה. שנתיים מאוחר יותר, בגיל 18, קיבלתי את ההחלטה נוספת, שתשנה את חיי - לעלות ארצה לבד מצרפת.
בארץ, חיפשתי את עצמי אישית ומקצועית. צברתי תארים - מנהל עסקים, מימון, שיווק, ספרות - כאילו כל תעודה תמלא את החלל הפנימי. אבל משהו היה חסר. בו זמנית, עבדתי כדי לממן את הלימודים ושיכורת.
במערכות יחסים, מצאתי את עצמי מחפשת בכל אדם את האהבה שלא קיבלתי בבית. כל זוגיות, כל חברות, הייתה ניסיון לתקן את הפצעים של הילדות. עברתי ממערכת יחסים אחת לשנייה, חיפשתי משהו שלא ידעתי להגדיר. המשכתי את ההתנהגות האלה ואחרות במשך שנות העשרים עד אמצע שנות השלושים עד שהכל השתנה בפתאומיות.
נקודת המפנה: כשהחיים מטלטלים ומעירים אותך
דמייני רגע של התעוררות פתאומית. לא התעוררות עדינה כמו ב"היפהפייה הנרדמת", אלא יותר כמו סטירת לחי מציאותית שמעירה אותך לחיים חדשים. כך הרגשתי בגיל 34, כשפתאום הבנתי שכל מה שחשבתי שאני - כל ה"הצלחה" - התנפץ לרסיסים.
האם את מכירה את התחושה הזו? כשאת פתאום פוגשת את עצמך הישנה במראה ולא מזהה את מי שאת רואה? או אולי את הרצון העז לברוח מעצמך, ליצור גרסה חדשה ו"טובה יותר"? זו תחושה של אש פנימית, שורפת ומכלה, שגורמת לך לרצות לברוח למקום אחר, אפילו לחלומות שלך. אבל מה קורה כשאין לאן לברוח יותר?
למרות שניסיתי הכל - מסיבות, חברויות, חופשות, קניות, אלכוהול - כל דבר שיכל להשתיק את הכאב הפנימי ושום דבר לא עבד לאורך הזמן. אלא ברור שהתרחב ככל שניסיתי להפעיל כמה שיותר כוח כדי להשתיק אותו, את עצמי.
פתאום, איבדתי את העבודה. טסתי לחו"ל, ולראשונה פגשתי גרסה אחרת של עצמי - אישה שמחה, חופשייה, הרפתקנית - ההפך הגמור מזאת שהייתי בארץ! כשחזרתי לארץ, תהיתי מזאת הייתה האישה הזאת שפגשתי לראשונה. ובו זמנית, המציאות הכתה בי. החובות הצטברו, החברים התרחקו, העבודה נעלמה. מצאתי את עצמי בגיל 34, חסרת בית, חסרת כיוון.
זה היה הרגע שבו האשליה של "האישה המצליחה" התנפצה לרסיסים. הרגשתי כישלון מוחלט. אבל דווקא ברגע הזה, שהגעתי לתחתית, קיבלתי אור בקצה המנהרה והתחלתי לטפס חזרה - איך, את שואלת?
מפגש עם תהליך ריפוי
התחלתי תהליך של ריפוי עצמי - פסיכותרפיה.
לראשונה, יש לי מקום בו אני יכולה להניח את ראשי ולספר את הסיפור שלי. מקום שאפשר לשים את כל הסודות והבושה שחוויתי בילדות כדי להוציא אותו מהחושך אל האור.
איזו הקהלה הרגשתי וזאת למרות המפגש הראשוני ביני לבין עצמי, ביני לבין הכאב שהיה בי.
זה לא היה תהליך פשוט בכלל כי פתאום הרגשתי את כל הרגשות ששניים נמנעתי לפגוש, הקשבתי למחשבות, אמונות שהאמנתי על עצמי.
כאן.. התפשטתי לראשונה מכל העבר שלי.
כאן… קיבלתי החלטה לשחרר אותו סופית, כי לפעמים צריך לשחרר את מה שכבר לא תורם לנו כדי להיות חופשיה.
ובזכות החשיפה לעולם התרפיה התחלתי לחפש מידע נוסף. קראתי המון ספרים, שמעתי המון פודקאסטים וניסיתי להבין כמה שיותר את כל מה שאני עוברת בתהליך הריפוי - הפכתי אובססיבית לגבי התפתחות אישית.
התעוררו בי המון שאלות על החיים ומשמעותם.
ובעיקר מה לעשות עם כל מה שאני מגלה על עצמי ועל שנות הילדות שלי.
מציאת משמעות: מחושך לאור
יום אחד, תוך כדי הריפוי, נתקלתי בספר שהפך את עולמי - "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל. זה היה כמו מפגש עם מורה רוחני שחיכיתי לו כל חיי. פתאום, הבנתי: אם אדם שעבר את זוועות השואה מצליח למצוא משמעות בסבל שלו, בוודאי שגם לסיפור שלי יש משמעות.
זה היה הניצוץ שהצית בי תשוקה חדשה.
מכאן, החלטתי ללמוד פסיכותרפיה, מנטורינג והנחיית קבוצות. שוב, הפכתי אובססיבית לגבי הקשר בין גוף, נפש ושכל. רציתי להבין: איך המערכת הזה פועלת ויותר מכל איך אנשים צומחים מטראומה? איך הופכים קושי להזדמנות?
כמו שאת יכולה להבין אני עדיין עובדת על עצמי וממשיכה לגלות דברים נוספים. גילוי, חיבור עצמי וזאת עבודה אינסופית. בנוסף, שנים פחדתי להפוך להיות עצמאית.
גילוי עצמי: מסע של צמיחה ושינוי: מה איתי היום?
היום, הקשר עם אמא שלי הוא בריא ואוהב - משהו שפעם לא האמנתי שאפשר. סלחתי לאבא שלי על היעדרותו, וגם לעצמי על השנים שבזבזתי בטינות, כעסים וחרטה שאני בעצמי לא דיברתי איתו כשעוד הוא היה בחיים, הוא נפטר כאשר הייתי בת 21.
לקח לי זמן, לסמוך, להאמין ולבטוח בעצמי.
לקח לי זמן, להרגיש להרשות לעצמי להיות ראויה לחיים טובים יותר מאיפה שבאתי.
לקח לי שנים, להפוך להיות משתתפת פעילה בחיים שלי במקום להיות פאסיבית.
כמו שכבר יכולת להבין, קיבלתי מצבי חרא בשפע ולהתגבר על התקופות מעבר לא היו חסרים לי.
וזה בדיוק מה שאני רוצה להעניק לך - לא את חרא (הכאב) שעברתי, אלא את הכלים שפיתחתי. את התובנות שרכשתי בדרך.
חשפתי את עצמי כאן כי אני מאמינה שדרך הפגיעות שלי, אני יכולה לגעת בליבך. אני רוצה שתדעי: לא משנה מאיפה באת או איפה את עכשיו, יש לך את הכוח להפוך כל אתגר לזהב, להזדמנות.
זכרי, את האחראית הבלעדית על חייך. זו לא רק אחריות - זו זכות. זו ההזדמנות שלך ללבוש את עצמך במלואך, להיות מי שאת באמת.
אני מקווה שהסיפור שלי העניק לך השראה וכוח להתחיל או להמשיך את המסע שלך. זכרי, את לא לבד בדרך הזו.
אז קדימה, צאי למסע שלך. גלי את הכוח שבך.
כי אם אני יכולתי - גם את יכולה.
Comments